פלטפורמה 2.0

פלטפורמה 2.0 חוזר לתאו וכבר הפך למסורת של פסטיבל אומנויות אקלקטי בן יומיים. שמונה אמניות ואמני במה, שנבחרו מתוך כ-150 שנענו לקול הקורא, יעלו על במה קטנה וגבוהה, וזירת מופעים באורך של (עד) 10 דק' לכל יצירה, תיפתח למשך שני ערבים רצופים.

שמונה היצירות המקוריות, מתחום המחול, התיאטרון, הסאטירה, הסאונד והמייצג יציגו רעיונות גדולים על פלטפורמה קטנה, יזמינו אתכם לחוות ערב של אומנות בין ורב-תחומית, מזוקקת, עוצמתית ואינטימית בחלל היפיפה של הפאטיו של תאו.

על הפלטפורמה תוכלו לראות את כנרת חיה מקס מהרהרת על מזרקה, שולה דיטריך (נדב בושם) זמרת מחאות, שרה ומוחאת, שירה סולומונס שמפגישה תנועה עם עבודת סאונד, דנה רוטנברג עם פקיד מסוג "לא" ביצירת תיאטרון-מחול, איזק צ'וקרון ביצירת פלמנקו אקספרמנטלית, מיכל הרמן בשיתוף רותי וקס צוק בעבודת מחול ביוגרפית, דור רגב עם חבורת לוליינים ו/או פילוסופים ועמית פישביין ובר ערן שיהפכו (תרתי משמע) את הבמה לכלי נגינה.

שטח במה: 1.20X1.20

גובה במה: 60 ס"מ

מופעים: 8

00:10 < דק' מופע

הפסקה: 1 (מפתיעה)

מזרקה

המזרקה היא מערכת סגורה: מים נזרקים, נופלים, נאספים וחוזר חלילה. Fountain במקורה היא נביעה של מים חיים הנקרים בדרך העירונית, שבחלוף הזמן הפכה לדימוי של זרימה — לסצנות מונומנטליות הקפואות כפסלים בשיאו של אירוע, מלאות תנועה וכוח אינסופי. משכה אותי הסתירה הזאת: תנועה מתמשכת שאינה אלא חזרה, ותמונה קפואה שמחזיקה רגע של שלווה בתוך אסון מתקרב.. העבודה נמצאת על התפר שבין המונומנט — מה שכבר קרה ויש לזכור — לבין ה־Fountain — מה שממשיך לנבוע. המוניומנט אומר זה קרה המזרקה אומרת זה קורה.

יוצרת ומבצעת: כנרת חיה מקס

אני, נדיה

סולו על פרידה מדימוי ועל הניסיון לשחרר אחיזה מתפיסות מוכרות. כילדה רציתי להיות כמו נדיה קומנצ’י, בעיקר כי אבא שלי העריץ אותה. ניסיתי להתעמל ומשם הגעתי לריקוד. גדלתי בעולם של סימטריה, חתירה לשלמות, בגדי גוף, פציעות ותחרותיות – מסגרת שהחזיקה פחדים של נערה שנאחזת בדימוי של מתעמלת מושלמת ומנסה לגעת בחלום. הדימוי הישן של נדיה עדיין חי בתוכי ואני מנהלת איתו דיאלוג. על הבמה אפשר לחיות על הקווים, להתאמץ, למצוא חן, ליפול ולהישאר, כי זה המקום הכי בטוח. מצד שני, אפשר גם לפרוץ ממדים, לרעות בשדות זרים, להתחצף, לא לחשוב, פשוט לרקוד, להיות, להתערבל בתנועה ולקשקש את הגוף.

מאת: מיכל הרמן רוקדת: רותי וקס צוק עיצוב סאונד: ים אשכנזי עיצוב במה ותלבושת: רותם נחמני

פה מתכת

מופע מוסיקלי קולי מתכתי החוקר אינטימיות אקוסטית- קרבה של סאונד לגוף, קרבה של גוף לגוף- למתכת. הבמה האינטימית של פסטיבל פלטפורמה 2.0 מתהפכת על פיה והופכת לתיבת נגינה. היסודות עליה היא עומדת, הופכים ליסודות המוסיקליים לקול האנושי וליחסי גומלין בין נגיעה לריחוק אפשרי. זהו ניסיון להפוך את הקרקע, ולמצוא בה דבר מה חדש, למצוא בה קול, הדהוד, ניסיון לברוא אותה מחדש הפוכה, בשיר.

יוצרות ומבצעות: עמית פישביין ובר ערן 

עומד על שולחנות

בתקופה האחרונה, הנפשות של כולנו צריכות לפתח חוסן נפשי. דווקא עכשיו החלטתי להתארס ולהתחתן עם בן הזוג שלי. על הבמה הקטנה הזאת, אני בונה במה חדשה קטנה יותר, העשויה זכוכית מחוסמת. לא שבירה. לא כמוני. אני בודק את היחסים שלי איתה אל מול התקופה שבה אני נמצא, במטרה למצוא תקווה וחוסן נפשי. אני עומד על הזכוכית, מחפש את העמידות שלה ומביא אליה את הרצון לנפץ אותה, כמו כוס החופה שלי.

יוצר: איסק צ'וקרון שותף ליצירה: שחר חנין דרמטורגית: שני שבתאי ותמי לבוביץ                                                היצירה הינה פיתוח של עבודה שנוצרה במסגרת התכנית הדו שנתית לכוריאוגרפיה במרכז כלים תודות לתיאטרון הבית, מרכז כלים וקרן רבינוביץ

הנדון: נאדה

בעיר אחת, במשרד אחד, מאחורי שולחן אחד, יושב איש. אליו מתנקזות מדי יום וללא הפסק, תלונות וטענות, ושאלות על שאלות. והוא, במסירות אין קץ, עונה. ומכיוון שכל העולם במה ואין תפקידים קטנים, הוא מנגן במילותיו את יצירתו המפוארת מכולן – קונצ׳רטו ב״לא״ מאז׳ור.

כוריאוגרפיה וטקסט: דנה רוטנברג מופיע ויוצר שותף: עידן פורגס

זמן המתנה

עבודת פרפורמנס על אנשים שמחפשים הסחה. כמו 'התהליך' של קפקא אבל לגמרי שונה.
על הבמה נמצאים משתתפים. הם מחכים שיגידו להם מה לעשות, וההמתנה הוא מרחב בלתי נסבל.
כדי לא להישאר לבד עם השקט, הם מתחילים למלא את החלל.
ריק. דחף קומפולסיבי.סאונד. דממה.
יהיה גם דיאלוג פואטי בין רעש לאוזן.
הרעש הוא מטאפורה למאמץ, המאמץ הוא מטאפורה לשחיקה, והשחיקה הוא מטאפורה לאמנות.
או להפך.
העיקר שכל הזמן קורה משהו ותרגישו שלא בזבזתם את הערב.

יוצר: דור רגב מבצעים: דור רגב, ראם להב, עופר רם, שחר יצחקי.

הרחש

עבודת סולו לבמה מוגבהת. באמצעות מיקרופונים המקיפים את הבמה, נוצרת מערכת יחסים משתנה בין הגוף, המרחב המוגבל והסאונד. כל מגע, חיכוך, צעד או נפילה – מוגברים או מוקלטים. דרך תנועה של התפרקות, וניסיונות להתייצב, הגוף בוחן את גבולותיו בתוך הצמצום. העבודה מבקשת לבחון לא רק את מה שקיים, אלא גם את מה שאין, את החוסר, השקט והמרווח, ובתוכו (אולי) למצוא חופש. פול ולארי כותב: ״אין לריקוד מטרה מחוץ לעצמו. אם הוא שואף למשהו, הרי זה מצב אידיאלי, מצב של כישוף, חלומו של פרח, קיצוניות החוויה, אותו חיוך המופיע לבסוף על פניו של זה המפנה אותן אל החלל הריק.״.

כוריאוגרפיה: שירה סולומונס מבצעת שותפה ליצירה: נלי פילוסוף פיתוח ועיצוב סאונד: יפתח לוי הפעלת סאונד: אסף נהרדיה

שירת הכוסומו

שולה דיטריך במופע נעילה. זמרת המחאות האגדית שולה דיטריך מגיעה לתאו הרצליה למופע מסכם משיריה הגדולים, שירי המחאות של השנים האחרונות, שירי כיכר גורן, בלפור, קפלן בגין והבימה. דיטריך כבר הודיעה על פרישתה וזוהי הופעתה האחרונה, אך האם המציאות תפתיע ושולה תישאר גם לאחר הבחירות? נחיה ונראה.

נדב בושם היא שולה דיטריך! מילים ולחנים: עממי עיצוב שמלה: ורוניקה שור

*********************************************************************************

צוות פלטפורמה 2.0

ניהול אומנותי: עידן שוורץ עיצוב במה, גרפי, הקרנה וחלל: דינה קונסון עיצוב תאורה: אמיר קסטרו ועדה אומנותית: רותם וולק, מאי זרחי, רותם אלרואי, עידן שוורץ ניהול טכני: קוקה בניית במה: ירון סליק

פלטפורמה 2.0 מודל שהתפתח לאורך שנים בארה"ב והוצג בכ- 22 מדינות.