בברלין מוצגות בימים אלה שתי תערוכות רטרוספקטיבה של שתיים מהצלמות החשובות והמשפיעות בעולם:
נאן גולדין האמריקאית ורינקה דייקסטרה ההולנדית, בשתי גלריות ציבוריות מרכזיות.
הן בנות אותו דור, שתיהן בשיא כוחן ונוכחותן בזירה העולמית, אך התערוכות שונות ורחוקות זו מזו, ומשקפות את האישיות של כל אחת מהן, עד שנראה שהן חיות בשני יקומים מקבילים: היקום הכאוטי והאפל של נאן גולדין, רווי סקס, סמים ורוק נ רול, שמאיים להטביע את הנפש, גם ברגעיו היפים ביותר; ולעומתו היקום החומל, השקט והפתוח של דייקסטרה, שמתבוננת בכל בני האנוש כבעלי פוטנציאל פלאי של יופי וחסד.
מאז ה-7 באוקטובר, נושאת נאן גולדין את דגל המחאה העולמית נגד ישראל. את נאום הפתיחה של התערוכה "זה לא יגמר בטוב" בברלין הקדישה למפגן הזדהות עם הפלסטינים בעזה, ואף רתמה את זיכרון הפוגרומים שמהם נמלטו סבא וסבתא שלה, היהודים, לא בשם המאבק באנטישמיות, אלא כדי להתריע מפני איסלמופוביה באירופה. את הרדיפה והאלימות, החרם וההדרה, כלפי ישראלים ויהודים בשנה האחרונה היא לא רואה כבעיה. או אולי פשוט לא רואה. ואולי הזעם הקדוש על פעולות ישראל במלחמה הוא סימפטום לשנאה עצמית ולניסיון למצוא צדק שהוא לכאורה מעל לזהות האישית שלה (או שלנו).
גולדין היא אמנית מבריקה בעלת חתימת יד ייחודית, שנעה בחופשיות על התפר שבין צילום תיעודי לאמנות רדיקלית, חושפנית ורוויית כאב. היא צילמה ותיעדה את החטאים שלה עצמה וגם את המכות שחטפה, והיא מקרינה את העבודות ברצפים מתישים, שקשה להתיק מהם את העיניים.
בדומה לאמנות חסרת הגבולות שלה, היא גם אקטיביסטית חברתית חסרת מעצורים. היא מסמנת לעצמה מטרות, ומסתערת עליהן בעוצמה מדהימה. בשנים האחרונות הובילה את המאבק באימפריות התרופות, שמואשמות במגיפת ההתמכרויות למשככי כאבים (אופיואידים) בארצות הברית.
רינקה דייקסטרה גילתה את הצילום במקרה, והתמכרה. במשך שלושה עשורים היא נוסעת בעולם ומצלמת אנשים. בישראל ביקרה פעמים רבות בצעירותה ואספה כאן לא מעט דמויות וטיפוסים שריתקו אותה. היא צילמה חיילות בבסיס ובבית, צילמה בקיבוצים, במגורי עולים מאתיופיה ובבתי ספר דתיים וחילוניים. הנושא המרכזי שבא לידי ביטוי בדיוקנאות שהיא מצלמת הוא זהות, ויותר מכך, הרגעים שבהם הזהות תופסת צורה: ילדות, נעורים, אירועים מכוננים כמו נשים לפני או אחרי לידה.
הצילום של דייקסטרה מנוסח באופן מופתי, עד שניתן לזהות את עבודתה למרחוק. בכל צילום היא מצליחה להעביר את האנושי והנשגב, החולשה והעוצמה המהפנטת של המבט. התפיסה שלה את נפש האדם מרתקת, כשם שהיא צנועה ואגבית. גם מבלי לפעול בזירות הקונפליקט הפוליטי, עבודתה של דייקסטרה מצביעה על הבחירה שלה – לתת מקום לרוח האדם, כל אדם, ולתקווה.